הרעיון לפרויקט נולד בעיצומו של סגר מספר שלוש, כי מה שווה סגר בלי פרויקט?  עברה כמעט שנה שלמה מאז שסיכמתי את פרויקט "נשים בעבודה" בתערוכה וסדרת הרצאות. בכלל לא התכוונתי לסכם, יותר לקחת פסק זמן מהעשייה האינטנסיבית ולעסוק בפעילויות שמסביב - הרצאות שהוזמנתי לתת, פגישות שנקבעו, גיוס כספים כדי לאפשר לפרויקט לצמוח, ועוד עניינים, מי זוכר. העולם השתתק ימים ספורים לאחר שהורדתי את התערוכה וארזתי את ההדפסים בקופסה ומאז, כמו אצל כולם, הקצב השתנה ואיתו סדר העדיפויות - מתי לעבוד קשה ומתי לשחרר ולנוח. ובאמת, אחרי מספר שבועות של התלבטות, החלטתי לשחרר (לבינתיים) את "נשים בעבודה" ולהתרכז בעבודה, ובמנוחה. עברה שנה והדבר הזה שלא ניתן להגדיר התחיל לדגדג לי, כן, פרויקט. כמו תמיד רעיונות מגיעים במפתיע, משיחת חולין, איזה פרט טריוויאלי שמציף פתאום את הבאזז הפנימי הזה, ויאללה לעבודה

 

*

עם אופנה אני מנהלת יחסים אמביוולנטיים כבר שנים ארוכות. החל מ 2003 ועד לפני מספר שנים עבדתי "פול-טיים" כמעצבת עצמאית. 'מעצבת בגדים' אני מכנה את זה, כי עם המילה "אופנה" תמיד היה לי קצת מסובך. השורשים שלי נטועים בעולם האמנות והעדפות העיצוב שלי נטועות בעולם הפרקטי, בלבוש היומיומי. לא למדתי אופנה באופן רשמי  ומעולם לא תכננתי  ללמוד אופנה - למדתי במחלקה לצילום בבצלאל  - אבל עיצוב וייצור פרטי לבוש היה ועדיין חלק בלתי נפרד ממסלול חיי. כן, הסיפור הידוע, למדתי מאמא שלי לתפור ולעצב מגיל מאוד צעיר, (גם לצייר כמובן - רישום טבע דומם בסלון, בסיסי) ואני לובשת בעיקר בגדים שיצרתי, מאז ימי התיכון ועד היום. ועדיין, לא נהגתי לדפדף בערגה במגזיני אופנה ולא עקבתי אחרי הטרנדים המתחלפים, ומעולם לא התחברתי לצד "הזוהר" של התחום. באופן אישי מה שאהבתי ואני עדיין אוהבת בתחום, הוא מעשה העיצוב עצמו. לעצב אובייקט לביש זה אתגר לא פשוט, אבל מאוד מספק, ונדמה לי - אולי אני טועה - שהצד הזה, תהליך העיצוב עצמו, הרבה פחות מוכר לציבור הרחב מאשר זה החשוף יותר, שבא לידי ביטוי בהפקות אופנה פנטסטיות וגדולות מהחיים ועדכונים על מבצעים. תרגום של רעיון מופשט למוצר, לבגד, דורש הבנה של גוף האדם, הבנה בחומרים, כיצד כל חומר מתנהג במגע עם הגוף, במפגש עם סוגים שונים של מבני גוף, כיצד הוא תומך ולא פוגע בחופש התנועה ובנוסף, מספר סיפור, מעביר תחושה מסוימת אליה מתחברים הלקוחות עד שבמפגש איתו הם מרגישים בבית

*

בשנים האחרונות אני מתמקדת באיור. מה שהתחיל כאיור לצורך הדפסה על חולצות שעיצבתי (ועדיין מעצבת, בסדרות ממש קטנות), הפך עם הזמן לדבר עצמו, ודווקא עכשיו ומתוך ריחוק מסוים עלה בי הרצון ליצור את הפרויקט הזה. תשמעו, ייצור אופנה בישראל זה עניין לא פשוט והעובדה כי כל כך הרבה מעצבים פעילים יוצרים קולקציות שנה אחר שנה היא פלא של ממש. בשונה מאירופה או ארה"ב, אין למעצבים המקומיים אפשרות לעבור את הגבול בנסיעה קצרה למדינות השכנות במטרה לחפש יצרנים, חומרי גלם ובעלי מלאכה, ומעטים אלו שיצליחו לחיות כאן ולייצר במדינות הנמצאות במרחק טיסה, ומה יוצא? רוב המעצבים עובדים עם אותם הספקים, אותם בעלי המלאכה ומשווקים לאותם לקוחות - מה מבדיל ביניהם? היצירתיות, ויצירתיות יש כאן בשפע. אני די בטוחה שאתם נחשפים רק לחלק קטן מהשפע, ופחות לתמונה המלאה, בטח ובטח כשמדובר בפרספקטיבה היסטורית, ובהיסטוריה, אני מתכוונת גם לאלו שפעלו עד לפני שנתיים, או עשר שנים. הזכרון קצר. אני מכירה מעצבים שפעלו שנים ושיחקו תפקיד מרכזי, ונעלמו ללא זכר עם רגע סגירת העסק; אחרים הגיחו לרגע ונעלמו, ואחרים, פועלים בהתמדה כנגד כל הסיכויים, עד היום. החיבור של כולם ביחד על ציר הזמן, יכול, לדעתי לפחות, לתת תמונה שלמה ועשירה של עולם, שאם נתנתק לרגע מהצרכנות ונתחבר לעיצוב, נראה שש בו כל כך הרבה

 יותר מטרנדים ומבצעי סוף עונה. עוד עליי, אפשר לקרוא פה